בעוד חודש אהיה בת 30, ורק השנה התחלתי לחיות. 
מקווה שאוכל לשפוך קצת אור על המצב הזה, העקשן הזה, שמוציא מהדעת ומעל הכל - לא פשוט לדבר עליו.

שנים של גירודים, 18 שנים אם לדייק, הגיעו לסופם. 
אני זוכרת את עצמי הקטנה יושבת על האסלה בשירותים בבית של ההורים.
עשיתי פיפי כשפתאום התחיל לגרד לי שם, למטה. 
גירדתי קצת. ועוד קצת, ועוד. 
הפיפי שרף את האיזור המשופשף. תחושה שהתפשטה מעלה ומטה בגוף הקטן והמופתע.
הייתי בת 12 והתביישתי, לא רציתי לספר לאמא, החלטתי למצוא פתרון בעצמי.
מרחתי את משחת ההחתלה של אחותי התינוקת ויצאתי מרוצה מבית השימוש (שהפך להיות שימושי במיוחד לפגישות הסודיות שלי עם האלוורה או היוגורט שמצאתי במקרר).

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיע - הגרד.
מאז הוא בא לבקר כמעט כל יום.
גיליתי לאמא כשהוא התחיל להופיע גם בלילה ולא נתן לי לישון.

פישפוש, טוטה, כוס, וגינה - טוסיק, תחת, טוכעס, עכוז - ביניהם.
הרופאה בחנה את האי הקטן בין הפות לפי הטבעת, לא ראתה כלום ורשמה: סטרואידים.

משחת הסטרואידים החדשה שלי עשתה קסמים, כשמרחתי אותה הגרד היה אורז ונוסע לחופשה של כמה ימים, בהם התפללתי שהוא יאהב את היעד החדש ויחליט להישאר שם. 
הסטרואידים ליוו אותי לכל מקום, דמיינתי אותם כמו צבא שומרי ראש, באדי בילדרים שריריים בתחתוני ספידו אדומים (שלוקחים סטרואידים בעצמם) מאבטחים את האיזור. יחד איתם העור באי הקטן הפך דקיק ורגיש לכל תנועה.
כשהעור היה נקרע, לימדתי את עצמי לעשות פיפי כשאני נשענת קדימה בזוית מדויקת, אחרת זה ישרוף.

הפעם ראשונה ששמעתי את המושג ״איזור החיץ״ הייתה כשהגעתי למיון מקיאה ומתגרדת, גרד כזה שהפתרון היחיד אליו הוא לתלוש את העור מהמקום.
וכך היה, הרופאים לא ראו כלום והחליטו: ביופסיה.
הם חתכו שכבה מהפרינאום, והמליצו על תחתוני רשת מכותנה ומאוורר, שיעזרו לי ולאיזור החיץ הפצוע לנשום.
הביופסיה חזרה נקיה, ״זה לא סרטן״ הם אמרו, ואני בכלל לא חשבתי שאת זה הם בודקים.
אימצתי את תחתוני הרשת עד שהעור השתקם, התעבה, וכשזה קרה - הגרד חזר.

מילים מוכרות התנגנו לאותו שיר ישן כשהרופאה המומחית למחלות הנרתיק קבעה: זו בכלל דלקת עור ממגע.
״אני מכירה אתכן״ היא אמרה ושלפה דף הסבר מוכן מהמגירה: תחתוני כותנה, להחליף אבקת כביסה, אמבטיה קרה, אסור לגרד כי זה מעגל, תשתמשי בסטרואידים, יהיה יותר קל.

מצאתי את עצמי מסוחררת כשנעתי יום יום בין תחושת התעלמות מוחלטת מהאיזור לבין היאוש שהפך לחברי הקרוב (מדי), החלטתי - אני לא יכולה לחיות ככה יותר. 
רפואה סינית, הודית, משחות שנרקחו במיוחד עבורי, דיקור, הומאופתיה, צמחים על צמחים, שחזורי גלגולים, רפואת תדרים, תטא הילינג, ביו פידבק, מכשפות, רוקחות, מטפלים, מטפלות, ספרים, טבעונות, קורסים, שיטות - ניסיתי להגיע למודעות עצמית אחרת, למשמעות מאחורי הכאב.

הגרד דיבר את כל תחומי החיים והפך להיות סמל הנשיות, המיניות, יכולת הביטוי והדימוי העצמי שלי. 
כשלא אמרתי מה שרציתי מתי שרציתי - הגרד צעק את הדברים בשמי. הוא קבע מתי נח לי לקיים יחסים או אם אני בכלל בעניין, וקשר עצמו לסבל שנמצא מאחורי האוכל בצלחת וכמה מים אני שותה ביום. 
הוא קיבל על עצמו את כל המשמעויות שנתתי לו, ואני הצלחתי לראות אותו באור חדש, גדלנו יחד.

לפני חודשיים אמא סיפרה לי בהתרגשות על בדיקת דם אבחנתית המודדת אי סבילות למזונות במעבדות WLAB. 
לכל טיפול או בדיקה חדשים הגיעה איתי יד ביד הציפיה האופטימית לשינוי. גם הפעם היא התייצבה.
יחד עם תוצאות הבדיקה, נפתרה החידה בה הייתי שבויה שנים - 18 שנים.
גלוטן.
ככה פשוט, מילה אחת, חלבון תמים שיצר עבורי עולם בו קשה לנשום, לקיים יחסים, לחשוב, להרגיש, להחליף רופאים על רופאים שלא רואים וקובעים - זה נפשי, מצורעת, כישלונות, אכזבות, ערימה של תקוות וכסף שנשפך - כמה כסף.
גלוטן.
מחבקת את הילדה הקטנה שהייתי, אז בשירותים בבית של ההורים, ולוחשת לה באוזן לוותר על הפיתה עם השוקולד ושתהיה סבלנית כי בסוף אנחנו מנצחות.
הגרד ארז את עצמו ונסע, הפעם לא לחופשה, הפעם לתמיד.

בתמונה: שטה אל האופק גרד free.

״היו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך”, עד שהרופאים יעברו הרצאות תדירות על תזונה ויפעלו גם הם ממקום נקי מאינטרסים - שימו לב - יכול להיות שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף - בצלחת.