אסירה משוחררת
עינת כהן סבלה ממגרנות במשך 35 שנים. הן הגיעו בעוצמה, השביתו אותה לחלוטין ודרשו חושך, שקט מוחלט ומשככי כאבים. כעובדת של שירות בתי הסוהר, הפכה להיות אסירה של עצמה כשנוספו להתקפים התדירים בחילות והקאות קשות. היא נאלצה לוותר על טיולים, אירוח חברים, וזמן עם המשפחה – כשהיא לוקחת כדור ועוד כדור – מערפלת את החושים כדי למצוא פינה שלווה בתוך הסערה.
סדר עולם חדש
״לפני המיגרנות הייתי מורה למלאכה אבל נאלצתי לפרוש כשנולדה בתי הבכורה: היא הייתה בוכה ללא הפסקה, אפילו השכנים היו מתעוררים בלילה מהצרחות״ משחזרת עינת. למרות שלל הנסיונות ונרות ההרגעה – שום דבר לא עזר. מאוחר יותר הם גילו שהתינוקת חסרת האונים סובלת מצליאק, עם רגישות גבוהה לדייסות ותופעות לוואי מייסרות שתקפו ביום ובלילה. כך קרה שהרגישות למזון של בתה ערבבה את הקלפים ושינתה את מסלול חייה: ״לא יכלתי לעמוד מותשת מול כיתה, אז עזבתי את ההוראה כדי לגדל את הילדים בבית. עם ההריון של הילד השלישי, כשאני בת 26, התחיל לכאוב לי הראש – צד ימין היה משותק לגמרי ולא הבנתי מה זה. חברה סיפרה לי שקוראים ל״זה״ – מיגרנה״.
לא נעים להכיר
אחרי שנערכה ביניהן הכרות קצרה ועינת הבינה עם מה יש לה עסק, היא החליטה לפנות לקופת החולים: ״אמרתי לרופאה שיש לי מיגרנה והיא לא שאלה שאלות, לא שלחה אותי לבדיקות, זרמה עם האבחנה שנתתי לעצמי. היא רשמה לי כדורי ״מיגרלב״ שהיו חזקים יותר מאלה שלקחתי ללא מרשם והבטיחה שהם יעשו לי טוב״.
כמה שנים אחר כך, בליווי צמוד של כאבי הראש שפקדו אותה פעמיים בשבוע לפחות, חיפשה כהן מקצוע חדש להשתלב בו והחלה לעבוד במחלקת הרישום של שירות בתי הסוהר. ״היה לי מעניין אבל התפקיד היה כרוך בלחץ נפשי מתמשך כי אין מקום לשגיאות. הייתי חדה, מדויקת וקפדנית אך למרות כל אלו הלכתי לישון בראש מלא מחשבות, חולמת על כל הטעויות האפשריות״.
הימים הפכו ארוכים, בכל בוקר עם הגעתה לעבודה הייתה עינת עוברת דלת אחרי דלת, משקפים ובדיקות – כדי למנוע פוטנציאל הברחות בכניסה וביציאה מבית הסוהר. ״יום אחד קיבלתי מיגרנה מאוד קשה. היו התקפים בהם הכדור הצליח לעזור, אבל לא הפעם. הייתי צריכה לקבל אישור מהרופא כדי לעבור שוב את השרשרת המתישה ולצאת הביתה. הגעתי למרפאה לבנה כשלג עם עיניים מבריקות. זו הייתה הפעם הראשונה בה רופא שאל אותי אם אבחנו אותי או עשו לי בדיקות. הוא שחרר אותי והפנה בדחיפות לנוירולוג״.
כשסי-טי ראש, EEG ובדיקת שדה הראיה חזרו נקיות והצביעו שלא מדובר בגידול או הפרעה נוירולוגית אחרת, נרשמו עבורה כדורים חזקים יותר. ״ זה משהו שלא רואים וצריך לתת לו שם. הרפואה בתחום לא הייתה מפותחת ולא פעם אמרו לי שזה פסיכוסומטי. מאז כל השנים אני ככה, עם תרופות״.
איך יודעים שבא אביב?
״בעונות המעבר – האביב והסתיו, התקופות הכי יפות בשנה שאני כל כך אוהבת היה לי הכי קשה״. נזכרת עינת. ״אם לא ישנתי מספיק בלילה, התעוררתי לכאבי תופת. אם לא אכלתי בזמן – מיגרנה (כשיום כיפור היה שיא החוויה)״.
עצבנית, לחוצה או מתרגשת – גם המצב הנפשי החל לבטא עצמו דרך כאבי הראש האדירים כשעינת יודעת שברגע שהמיגרנה מגיעה – קשה מאוד להיפרד ממנה.
אט אט התדרדרה לה איכות החיים של כהן, היא התקשתה לתכנן תוכניות מראש והפסיקה לצאת לטיולים של העבודה מחשש להתקף שעלול להפתיע. ״אני זוכרת שנסענו באוטובוס ולא הייתה אפשרות לפתוח לגמרי את החלון – היו הרבה אנשים ומעט חמצן. התחלתי לפהק ולנסות לנשום ללא הצלחה. בזמן שכולם נהנו, מצאתי את עצמי מקיאה בשירותים״.
לפני שנתיים, הגיעה עינת מיואשת אל הנוירולוג. ״אנשים אומרים שבגיל המעבר זה עובר, אבל גיל המעבר כבר עבר והמצב רק הלך והחמיר״. הרופא הציע לה טיפול מונע – היא התחילה עם חצי כדור ונדרשה להגיע לביקור נוסף כשהיא מנהלת יומן עם זמנים מדויקים של ההתקפים. כשחזרה אליו ללא שיפור, עלה המינון: מכדור, לאחד וחצי, לשניים. ״כששאלתי אותו אם עלולות להופיע תופעות לוואי הוא ענה שהטיפול יחסית חדש וצריך לחכות ולראות. הפסקתי מיד, לא הסכמתי להיות שפן נסיון״.
לא מוכנה לחיות על כדורים
מלווה בתחושה שהתרופות אוכלות אותה מבפנים, משבשות את הזכרון ו״מוחקות את המח״, עינת ידעה שהיא לא יכולה להמשיך ככה. מודעה שנתקלה בה באינטרנט על בדיקת אי סבילות למזון סיקרנה אותה – היא התקשתה להאמין כי המאכלים שצרכה עומדים מאחורי כאבי הראש המוחצים, אך החליטה לנסות. ״מצאו לי רגישות לביצים, חלב פרה ושמרים. כשהוצאתי אותם מהתפריט המיגרנות התחילו להתרחק ממני – במינונים ובעוצמה. אחרי חודשיים הרגשתי שעברו לגמרי".
כבת למשפחה בלקנית עם אבא תורכי ואמא יווניה נאלצה כהן להיפרד מהמאכלים המסורתיים: פשטידות, ביצים וגבינות. היא לא עצרה לרחם על עצמה – קראה, חקרה ואף הגיעה לדיאטנית איתה מצאה תחליפים לכל מזון אליו נתגלתה רגישות. ״עשיתי סוויץ׳. זו איכות החיים שלי ואין לי ברירה. אפשר להסתדר בכל מקום אם רוצים – גם בחו״ל וגם במסעדות. אחותי שאלה אותי בהתחלה: 'איך את עומדת בזה? איך את מוותרת על כל זה?' אבל עכשיו גם היא הולכת לעשות את הבדיקה בעצמה. רואים שאני מרגישה נהדר, שאני לא חלשה כמו שהייתי פעם״.
שינוי גזר הדין (והגיזרה)
עינת הפסיקה לקחת את התרופות הנוירולוגיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה. היא נהנית מימים נטולי מחושים ומהגיזרה החדשה והמפתיעה שגורמת לכולם סביבה להבין שמשהו טוב מאוד עובר עליה: ״באתי בשביל מיגרנה ויצאתי חטובה. בהתחלה דאגתי כי רזיתי בלי לעשות דיאטה, אז ביקשתי מהרופאה הפניה לבדיקות דם כדי לודא שהכל תקין. זה פשוט – האוכל מתעכל נכון יותר בגוף. אנשים לא יכלו לראות את כאבי הראש, אבל הם מבחינים בשינוי הפיזי״. מצוידת במלתחה חדשה היא ממליצה על הבדיקה לכל מי שמעוניין להבין טוב יותר את הגוף, לעשות סדר בבלאגן הפנימי ולהיפטר אחת ולתמיד מתסמינים לא ברורים. ״אני אמשיך להתמיד! זה סוג של התעללות כשאוכלים דברים לא נכונים לגוף. אפשר להתרגל לאכול דברים אחרים, בריאים ונכונים יותר. אין דרך אחרת״.
*פרטי ההתקשרות עם עינת שמורים במעבדות Wlab וינתנו למעוניינים בתיאום איתה ובהסכמתה.