שני אברהמי יושבת על האסלה בעיניים עצומות. היא מבקשת, מתחננת, דורשת ״בבקשה אלוהים אל תבחן אותי״. זו הפעם השביעית שלה בשירותים היום. מערכת העיכול מתעקשת לשלשל החוצה כל דבר שהיא מכניסה לפה, כבר שנים שהיא לא מצליחה לסגור את הברז.   

שולחן לחמישה

שני אברהמי היא אמא לחמישה ילדים. לבשל לכולם זו משימה לא פשוטה, היא עומדת שעות במטבח, רוקחת לכל אחד ואחת את המנה האהובה - בוקר צהריים וערב. כשכולם מתיישבים לשולחן אפוף הניחוחות, מרוצים, תוקפים את שני עיוותי בטן והיא רצה לשירותים. ״אני משלשלת סדרתית - האוכל יוצא, לא מתעכל, זורם החוצה כמו מים״ היא מסבירה. זה התחיל בגיל 20 בלי אזהרה מוקדמת ועלה עם השנים מארבע, חמש, לשבע פעמים ביום. היא הייתה מגיעה לעבודה במשרד עו״ד מצויידת בערכת בית שימוש שימושית במיוחד - מגבונים, תחתוניות ואפילו כפפות. ״הפכתי להיות היסטרית נקיון - כל פעם אחרי שהייתי בשירותים רציתי להיכנס להתקלח - פחדתי מזיהומים. כאב ושרף לי, כל הזמן״. עם ההריון הרביעי היא החליטה לעזוב את העבודה והפכה לאמא במשרה מלאה ״חזרתי הבייתה ונשמתי לרווחה, זו הייתה הקלה כל כך גדולה עבורי״.

מאמא מיה

 הדבר היחיד שעצר את השלשולים הכרוניים היו ההריונות, אליהם הייתה שני מחכה בקוצר רוח. התינוק שגדל בפנים הרגיע, מילא אותה, היא הצליחה לעלות במשקל, להתעגל והרגישה שהגוף עובד יחד איתה ולא נגדה. ״כשנכנסתי להריון קיבלתי כוחות על, הפכתי להיות משהו שמייצר חיים, מימשתי את היעוד שלי - פלא נוצר בתוכי וזכיתי להרגיש אותו גדל, מתפתח, זז.״ בשילוב עם השינויים הורמונליים שתמכו במערכת, הגוף של אברהמיידע לגונן על עצמו, לעצור את זרם היציאות, ולשמור כוחות במשך תשעה ירחי לידה. ״כשנכנסתי להריון זה הפסיק וברגע שילדתי ועברתי למחלקה זה התחיל מחדש. הרופאים היו בהלם ולא ידעו להסביר את המצב״. מותשת מהלידה ומהגוף שחזר לסורו, שני ניצבה מול משימת ההנקה שהיא מטלטלת בין האכלת התינוק שזה עתה נולד לתא השירותים המאיים בקצה המסדרון ״תקופה ארוכה רק הוצאתי מהגוף, נתתי ונתתי עד שלא נותר בי כלום. אני לא יודעת איך שרדתי״.

למה זה קורה לי?

עם בדיקות דם מצוינות ביד הגיעה שני אל רופאת המשפחה שלא הצליחה להבין איך זו ממשיכה לשלשל אבל לא יורדת במשקל או מאבדת ערכים. היא הפנתה אותה לבדיקת צליאק, הליקובקטר, סיגמסקופיה ואיזון הורמונלי. כשכל הבדיקות חזרו תקינות הגיעה אברהמי למחלקת גסטרואנטרולוגיה שם רשמו לה כדורי ״סטופ איט״ למשך שלושה חודשים כדי להילחם בתנועתיות הבלתי פוסקת במעיים. ״לא הסכמתי לקחת אותם, הרגשתי שמרעילים אותי, לא הייתה לרופאים תשובה אז הם הפנו אצבע מאשימה ללחץ פנימי של הגוף״. מומחה אחד הציע לה כדורי הרגעה ורופאה אחרת טענה שמכיוון שהיא זריזה ותקתקנית - הקיבה שלה שומרת על הקצב ומעכלת את המזון במהירות מסחררת. הם ביקשו משני לנסות להרגע וחזרו שוב ושוב על המושג ״מעי רגיז״. ״המילה רגיז כל כך הרגיזה אותי שהחלפתי אותה  במעי רגיש״, היא מספרת.

מיואשת מהמערכת הרפואית, פנתה שני לטיפולים אלטרנטיביים: דיקור, רפלקסולוגיה וכמוסות של פרוביוטיקה. מערכת העיכול לא השתכנעה ולמרות הנסיונות המגוונים המצב הלך והחמיר.

מעט האור שראתה אברהמי לראשונה מזה שנים הגיע דרך נטורופטית ששינתה לה את התפריט והורתה להוריד ללא עיכובים מיותרים - גלוטן, קפה, סוכר, סויה, מוצרי חלב ושמרים. ״קמתי בבוקר ולא ידעתי מה לאכול. לאט לאט התרגלתי, פתאום הרגשתי טוב אז ידעתי שיש שם אמת״. בליווי הנטורופטית שהפכה להיות מורת הדרך החדשה, שמרה שני על התזונה האדוקה והרגישה נפלא במשך ארבע שנים.

יום אחד, שגרתי במיוחד, הגיעו לביקור עיוותי הבטן המוכרים והריצו את שני באימה לכיוון חדר השירותים: ״חשבתי שאני מאבדת את השפיות, לא הצלחתי לעצור. חמש, שש, שבע, שמונה פעמים ביום. התקשרתי לאמא שלי בדמעות ואמרתי לה שתקח את הילדים, הרמתי ידיים״.

על קו הזינוק

בעלה של אברהמיניסה לעודד אותה והמציא סיפורים על ״שני של הלילה״ שקמה בשקט בשקט לזלול מאכלים אסורים. הוא לא הצליח להאמין, יחד איתה, שהיא ניצבת שוב בנקודת ההתחלה. שיחת טלפון בהולה אל הנטורופתית הובילה לאכזבה עמוקה כשהעצות המוכרות והתפלות שוב התנגנו באוזנה: ״תרפי, את בלחץ, תשחררי״.״אני קטנטונת, בקושי 53 קילו, כבר אין לי מה או מאיפה לשחרר״, משחזרת ביטון. בשיא המשבר, כתבה על בדיקת אי סבילות למזון שהופיעה בדף הפייסבוק שלה הצליחה להפיח בה ניצוץ של תקווה. היא ביקשה לדבר עם אנשים נוספים שהתנסו עם הדגימה החדשנית וכשסיימה את החקירה, החליטה לנסות בעצמה. כעבור שבועיים, עם קבלת תוצאות המעבדה, נותרה שני המומה אל מול רשימת המזונות הארוכה אליהם נמצאה רגישות.

מטבח יצירתי

אברהמי לא בזבזה זמן והפכה את המטבח לשדה קרב, כשהיא מובילה את המשימה המאתגרת כחיילת מצטיינת. היא עקבה בקפדנות אחרי ההוראות והרכיבה בנחישות עולם טעמים חדש. אחרי שלושה ימים של יצירתיות והתמדה - היא חשה שסוף סוף ניצחה במלחמה. ״הייתי בהיי, עדיין אין לי מילים לתאר את ההרגשה, לא חשבתי שהגוף יכול להשתנות כל כך מהר״. במקום לימון היא משתמשת בחומץ תפוחים לתיבול הסלט (״הילדים בורחים מהשולחן וקוראים לו ׳מיץ רגליים׳ ״), השבוע היא ניסתה לאכול בטטה חיה והלחם עשוי קמח כוסמת שהיא טוחנת ואופה בעצמה. היא שומרת על ההרגשה הטובה, היציבה, בשילוב מדיטציה מודרכת לפני השינה, כשאפילו הילד הקטן מצטרף בשקט למסורת שנרקמת. ״הגוף שלי מאוד רגיש ומאותת ברגע על שינויים שקורים בו. זה מתסכל שהוא כל כך עדין, אבל אני צריכה ללמוד איך לחזק אותו״. בסבלנות ובזהירות היא התחילה להחזיר מעט מהמזונות המנודים  לתפריט כשהיא בוחנת את תחושות הבטן ומנהלת יומן ״מאכלים ותסמינים״. היא ממליצה גם לסקפטים סביבה לעשות את הבדיקה, תוך הקשבה לגוף ומודעות לקשר הישיר בין המזון שאנו צורכים לתחושה הפיזית.

״עברתי שיעור חיים ויצאתי לדרך. הגוף מנסה לתקן, לרפא את עצמו, ואני לומדת להקשיב, להיות שם כדי לעזור לו״.                                                                      

*פרטי ההתקשרות עם שני שמורים במעבדות Wlab וינתנו למעוניינים בתיאום איתה ובהסכמתה.